<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה ק"י. נצטוינו בדין ערכי אדם [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ד, רמב"ם הלכות ערכין וחרמים פ"א] שנאמר [ויקרא כ"ז ב'] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות. בענין מצוה זו שתי כונות, האחת לקיים מוצא שפתיו לכונה שבארנו בענין הנדרים. וכבר באר הר"ם [רמב"ם שם ה"א] שהערכין הם מכלל נדרי הקדש. והשנית, להתעורר במדת הנדיבות כמו שבאר הר"ם פרק ל"ט משלישי [מו"נ] גם בענין הערכין הערה להדבק בשם יתעלה כאשר יעריך עצמו אליו. והערכים היו לבדק הבית [רמב"ם פ"א ה"י, ערכין כ"ד ע"ב] כדי שיתעורר כל אדם לזה אחר שידע כי יכנס בדבר קיים חזק הבנין. וענין קצת הערכין יתבאר במעט עיון, כונתו כי פחות מבן חדש אין לו ערך שהוא בכלל נפל. ומבן חדש עד חמש שנים יצא מכלל נפל, וכל חמש שנים הוא תינוק או ילד אין לו שום שנוי בענין הבחינה וההכנה, לכך ערכו כמספר שניו חמשת שקלים. ומבן חמש ועד בן עשרים כבר נכנס בגדר הלמוד וההכנה והוא בשני הגדול והצמיחה, והיה ערכן קצב אחד עד סוף עשרים שהוא תכלית הצמיחה והגדול. ומבן עשרים ועד ששים ערכו חמשים שקלים, כי בהתחלת העשרים כבר נשלם גדולו ויעמוד במתכונת שלמות הגוף במעט חסרון ברוב עד ששים, וגם הוא שלם הבחינה מעשרים עד ששים. כבר ידעת מאמר רבותינו [ירוש' בכורים פ"ב ה"א] שאין בית דין של מעלה עונשין בפחות מעשרים. והיה הערך חמשים לבד מפני שאחר חמשים בקצה האנשים יחלשו הכחות מעט, ולזה מחמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד [במדבר ח' ה'] ומששים ומעלה כשל הכח וערכו כפי הזמן שיוכל לחיות בפרק ההוא, והוא חמש עשרה שנה כפי מה שבארו חכמי המחקר כמו שנבאר. ואין לימים האלה זכרון עם הימים שעברו, כי בימים שעברו יראה עמידה בכחות הגוף, וזמן זה בהפך. וערכי הנקבה לפי פחיתות טבעה אצל הזכר יתמעט ערכה. ונ"ל שערכה כחצי ערך הזכר, מחמש שנים עד עשרים ערך הזכר עשרים וערך הנקבה עשרה. אמנם עד חמש ערך הזכר חמשה והנקבה שלשה שאין ראוי לחלק האחדים, ולכן ערכה שלשה שקלים שלמים. וערך האדם מעשרים ועד ששים חמשה עשריות ונקבה שלש עשריות, לכונה שאמרנו שלא לחלק האחדים, שמספר העשרה אחד. ומששים ומעלה ערך הזכר ט"ו וערך הנקבה י', מאשר ערך הזכר עשירית אחת ויותר, שמו ערך הנקבה לעשירית אחת שלא לחלק האחדים. ואמרו רבותינו [י"ט ע"א] מאי שנא נקבה דכי מזקנא פחתא וקיימא אתלתא ומאי שנא זכר דלא קאי אתלתא, אמר חזקיה אמרי אנשי סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא סימנא טבא בביתא. ואפשר שכונתם בזה שאין פחת הנקבה מששים ומעלה כפחת הזכר, לפיכך לא פחתו בערכה כפחת שפחתו בערך הזכר. ולפי חלוקת חכמי המחקר, תהיה חלוקת האדם עד ארבעה שנים, ומארבעה שנים עד תשע עשרה, ומי"ט עד חמשים ושמנה. ואולי זאת כונת חלוקת התורה ולקח תשלום חמשה עד עשרים ותשלום עשרים עד ששים, וזה מצאתי כתוב אמר אלפדר כי שני האדם לפי שבעה משרתים, הארבעה הראשונים הם ללבנה עד י"ט שנה לחמה וללבנה, עד חמשים ותשע ימשלו האחרונים זולת נוגה ומאדים, וזה כי אחר י"ט שנה ימשול ראש התלי הלבנה ג' שנים, ואחריו צדק י"ב שנה, ואחריו כוכב י"ג שנה, ואחריו שבתי י"א שנה, הנה עברו נ"ח שנים, אחר זה יתחיל שנת הנ"ט למשול זנב התלי מהירח לשוב אל המקום שהחל ממנו, ר"ל, שהחל מהלבנה וימשול שתי שנים, אחר זה ימשול מאדים ז' שנים, ונוגה שמנה הרי ט"ו להשלמת ע"ה כנגד החלקים, כלומר כי בהשלם ע"ה שנים עברו על האדם שבעה משרתים כנגד חלקי השנים.
<h2>דף ג:</h2>
המצוה קל"א. [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ז רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י] לשון הר"מ צוינו לתקוע שופר בעשירי מתשרי מזאת השנה ולקרא דרור בכל הארץ לעבדים, וכן להוציא כל עבד לחרות בעשירי בתשרי, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ט'] והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואומר [שם שם י'] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. וכבר נתבאר [כ"ו ע"ב] שהיובל שוה לר"ה לתקיעות שופר ולברכות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה [ל"ג ע"ב והלאה], וידוע בזאת התקיעה ביובל אמנם הוא לפרסם הדבר, ושהוא מין מן ההכרזה. והוא אמרו וקראתם דרור בארץ, ואין ענינה כענין תקיעת שופר ראש השנה כי אותה [תקיעה] היא זכרון לפני ה' [ויקרא כ"ג כ"ד] וזאת להוציא העבדים [שבת קל"א ע"ב] כאשר בארנו.
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת הצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
<h2>דף יא.</h2>
המצוה כ"ב שיהיו הלויים עובדים במקדש בעבודות ידועות [סהמ"צ לר"מ מצוה כ"ג] שנאמר [דברים י"ח ז'] ושרת בשם ה' ככל אחיו הלויים. לשון הר"מ בספר המצות צוו הלווים בלבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כגון נעילת שערים ואמירת השיר בעת הקרבן. והוא אמרו [במדבר י"ח כ"ג] ועבד הלוי. ולשון ספרי [קרח פיס' קי"ט] שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד ת"ל ועבד הלוי הוא עובד על כרחו, כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח. וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה בלשון אחר והוא אמרו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים, ואמרו בפרק שני מערכין [ערכין י"א ע"א] איזה הוא שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה ע"כ. וידוע הוא כי שבט לוי נבחר ונבדל לעבודת ה' יתעלה כמו שמבואר בתורתנו הקדושה, [דברים י' ח'], והם היו צריכים שיהיו משתדלים בחכמה לכונת העבודות וללמד דעת את העם בענייני העבודות, ובית המקדש היה מיוחד להם לפיכך היו ממונים על השמירה במקדש ועל נעילת השערים ולומר שירה בעת הקרבן. והיה השיר בענין הקרבן לכונה שכתב הר"ם פ"ו משלישי וז"ל [מו"נ ח"ג פמ"ו], אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח המתאוה אשר מבועו הכבד הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין, וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי יערב לו הנגון בכלים. מפני זה התקרב כל כח השם בנאהב שבדברים שהיה הקרבן בשר ויין ושמע קול, ר"ל השיר ע"כ. והכונה אצלי בענין השיר על הקרבנות, להערה כי תכלית עבודת ה' והשגתו וידיעתו, וזה דרך השירה בפה לספור שבחי השם, ובאו כלי השיר להערה נפשית כמו שנודע בחכמת הנגון, וזה ככונת הפסוק [מ"ב ג' ט"ו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו וגו', ומפני שהעקר בזה הדבור כדי שיהא הערה כפי המכוון בענין השיר כמו שכתבנו אמרו [ערכין שם] שעקר שירה בפה וזה שירות בשם ה' ואמרו רבותינו [ירוש' פסחים פ"ד ה"א] שהשיר היה מכפר, וזה מבואר לכונה שכתבנו שעקר כפרת העונות בהערה ובהשגה שכלית, עם מה שנאמין אנו קהל המאמינים שהשיר היה חלק מהכפרה.
<h2>דף יב:</h2>
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
המצוה ל"ה שיהיו הכהנים עובדים במשמרות [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ו, רמב"ם כלי המקדש פ"ד ה"ד]. שנאמר [דברים י"ח ו'] וכי יבא הלוי לשון הר"ם בספר המצות צונו שיהיו הכהנים משרתים למשמרות, תשרת כל משמרה שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת, זולתי ברגלים בלבד כי אז ישרתו המשמרות כלן בשוה, וכל מי שבא מהם מקריב [סוכה נ"ה ע"ב]. וכבר נתבאר זה בדברי הימים [דהי"א כ"ד ז'—י"ח, כ"ה ט'—ל"א] איך חלקן דוד ושמואל ושמו אותם כ"ד משמרות. ונתבאר בסכה [שם] שברגלים היתה יד כלם שוה. והכתוב אשר בא בזאת המצוה הוא וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וגו' חלק כחלק יאכלו וגו' [דברים י"ח ו'—ח', רמב"ם ה"ו] ולשון ספרי [דברים פיס' קס"ח] ובא בכל אות נפשו יכול לעולם ת"ל מאחד שעריך בשעה שישראל מכונסים בשער אחד בשלשה רגלים, יכול [שם פיס' קס"ט] כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי, כלומר הסכמתם על סדר משמרות תשרת משמרה כל שבוע, וכן פירשו התרגום [ת"א דברים שם] בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא ע"כ. וענין מצוה זו מבואר לסלק המחלוקות, ושיעשה הדבר בישוב הדעת ובהערה למכוון בו. אמנם ברגלים שהיו שם כל ישראל אז יצטרכו כל המשמרות כלם, לפיכך היתה יד הכל שוה במה שהיה בא מחמת הרגל.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת חצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
<h2>דף יג:</h2>
המצוה קי"ג. דין ערך שדה אחוזה [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ז, רמב"ם הלכות ערכין פרק ד'] שנאמר [ויקרא כ"ז ט"ז—כ"א] ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, (ו)אם משנת היובל וגו', ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו', ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל וגו' בשנת היובל ישוב השדה [שם כ"ד] וגו'. ערך שדה אחוזה היה ערך שוה לפי זרעו זרע חמר שעורים, בין שתהיה טובה או רעה [כ"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ב] ומה שהבעלים מוסיפים חומש הוא לאחת מן הכונות בדין ערכי בהמה [מצוה קי"א] וידוע הוא כי לא יפדו הבעלים עם תוספת כי אם עד כדי שוויה. והכונה בזה עוד כי כשהבעלים פודים אינה חוזר לכהנים, וכשאחרים פודין חוזרת לכהנים ביובל [כ"ה ע"א וע"ב, רמב"ם שם ה"כ] לפיכך, שדה מקנה שאינה חוזרת לכהנים ביובל אך לאשר קנהו מאתו, אין הבעלים מוסיפין חומש.
<h2>דף יד.</h2>
האזהרה נ' לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ', הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלחון עובד עבודה זרה ושלא יישר בעינינו דבר מכל מה שיתיחדו בו. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תחנם. ובא הקבלה לא תתן חן. עד שהאיש יפה התאר מעובדי עבודה זרה לא יותר לו לומר זה יפה תאר. או זה יפה פנים, כמו שנתבאר בגמרא דילן. ובגמרא עבודה זרה ירושלמי [ע"ז פ"א ה"ט] אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת שאין לחמול על עובדי עבודה זרה אחר שהוא אינו אוהב עצמו. וכדי שנלמוד השנאה להם למען התרחק מהם, ולא יהיה לנו התקרבות אהבה עמו פן יסיתנו לאמונתו. ולכונה זו בעצמה אמר לא תתן להם חן כדי שלא יהיה אהוב בעיניו. וכן דרשו על זה [כאן ולהלן ס"ד ע"א] לא תתן להם מתנת חנם, לזאת הכונה בעצמה ושלא ליתן להם חניה בקרקע כדי שלא יקבע דירתו עמנו. ולכונה שאמרנו שאסור לרחם על גוי עובד עבודה זרה, אמרו [ע"ז כ"ו ע"ב, רמב"ם שם] שאם ראהו טובע בנהר וכיוצא בזה לא יצילנו. וכן אם ראהו לקוח למות. לפיכך אסור לרפאות עובדי עבודה זרה אפילו בשכר. ואם חושש לאיבה מרפא בשכר אבל לא בחנם [שם ושם ה"ב]. ואחר שאינו מרפא אלא בשכר, לא תראה התקרבות אהבה ביניהם. ואעפ"י שאמרנו שאסור לרחם עליו ולהחיותו, אסור (להחיותו) [לאבדו] ולהורידו לבור בידים, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה [ע"ז שם ורמב"ם ה"א]. כי כל האזהרות באו לכונה שכתבנו ודי לנו בזה ההתרחקות מהם, ושלא לסבב שום התקרבות אליהם. אמנם המוסרים המינין והאפיקורסים מבני עמנו מותר לאבדם בידים ולהורידם לבאר שחת [שם ושם]. מפני שמתקרבין עמנו להיותם מאחינו ומסירים העם מאחרי ה'. ייטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם וגו' שלום על ישראל [תהלים קכ"ה ד'].
<h2>דף טו:</h2>
המצוה ל"ז להקריב במקדש שני כבשים בכל יום [סהמ"צ עשין ל"ט] שנאמר [במדבר כ"ח ד'] את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'. אמנם ענין הקרבנות כתב הר"ם בפ' ל"ב בשלישי [מורה נבוכים] וז"ל כשתתבונן בפעלות האלקיות ר"ל הטבעיות, יתבאר לך מהם תחבולות ה' וחכמתו בבריאת בעלי חיים, והדרגת תנועת האברים ושכונתם קצתם בקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו מהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל בהדרגת תנועתיו ותכונת האברים וכו'. וכמו זאת ההדרגה בעצמה עם המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאם, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש [שמות י"ט ו'] בידיעתו יתעלה, כמו שביאר ואמר [דברים ד' ל"ה] אתה הראית לדעת וגו' וידעת היום והשבות וגו' [שם שם ל"ט], ולהנתן לעבדתו כמו שאמר [שם י"א י"ג] ולעבדו בכל לבבכם, ואמר [שמות כ"ג כ"ה] ועבדתם את ה' אלקיכם, ואמר [דברים י"ג ה'] ואותו תעבודו. והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם שהיו מעמידין בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים להיכלות ההן העשוים לכוכבים כמו שבארנו [מו"נ שם פכ"ט]. לא גזרה חכמתו וערמתו המבוארת בכל בריותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו לפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא בזמנו זה שיקרא לעבודת ה', ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו יתעלה, וצונו לעשותם לו יתעלה, וצונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש [שמות כ"ה ח'], ושיהא מזבח לשמו מזבח אדמה תעשה לי [שם כ' כ"ד], ושיהא קרבן לו, כי יקריב מכם קרבן לה' [ויקרא א' ב'], ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו זובח לאלקים יחרם וגו' [שמות כ"ב י"ט], כי לא תשתחוה לאל אחר וגו' [שם ל"ד י"ד], והפריש כהנים לעבודת בית המקדש אמר [שם כ"ח מ"א] וכהנו לי, ע"כ.
וממאמרים רבים מרבותינו יתבאר טעם הקרבנות כטעם הר"ם, אמר במדרש אליהו רבה [סדא"ר (פכ"ח) פכ"ט] וכי יש רעבון לפני המקום, אלא לא עשיתי דבר זה אלא כדי להרחיק ע"ז מכם, הה"ד [ויקרא י"ז ד'] ואל פתח אהל מעד לא הביאו. בויקרא רבה [ויק"ר פכ"ב ח'] משל לבן מלך שהיה אוכל נבלות, ולרוב רגילותו בהן לא היה יכול המלך להפרישו וצוה לאכלן על שלחנו. ונמצא בהגדה ריש לקיש אמר מוטב שיקריבו לשם שמים ואל יקריבו לשם ע"ז. במדרש תנחומא [תנחומא אח"מ י"א] איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו [ויקרא י"ז ג' ד'], א"ר ישמעאל מפני מה, שהיו להוטין אחר ע"ז אסר להן לשחוט חוץ מאהל מועד. ובספרי [פנחס פיס' קמ"ב, ע"ש] צו את בני ישראל את קרבני לחמי [במדבר כ"ח ב'] למה נאמר, לפי שהוא אומר [במדבר כ"ז ט"ז] יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקידתו על בניה, ואמרה לו בבקשה ממך הזהר על בני, אמר לה עד שאת מפקידני על בני [פקדי בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון, כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מפקדני על בני] [נשמט מחה"ד והוספתי ע"פ הספרי] פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באל נכר, וכן הוא אומר [דברים ל"א ב'] כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים, לכך נאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי. ושמעתי בשם קצת מבעלי העיון כתבו בענין כונת הקרבנות דברים לא נתבררו לי, כי אין בדברים ההם דבר מועיל לחזוק אמונה או להשיג דעת אמתי, או לחזוק קיום התורה והמצות. אך מדעתי, הדעת שיש להם בביאור זה ראוי להרחיקו לפי אמונת דעת תורתנו, לפי שיראה שהם נטו בכונת הקרבנות אל הורדת כחות עליונים לכן לא אכתוב דעתם.
ואמנם אכתוב הדברים אשר נפל בהם בין קצת המעיינים על באור הר"ם בכונת הקרבנות. אמרו אם הכונה בקרבנות כדעת הר"ם ואין להם כונה כלל בעצמם, מה נאמר בקרבנות האבות שנאמר בהם לריח ניחוח לה' [בראשית ד' ד']. וביחוד אמרו מה נאמר במנחת הבל ששעה אל מנחתו והיה יחיד, עד שאי אפשר לומר בו שהיה כן להעתיק דעת ההמון. וכן מה נאמר ברבוי המצות שבאו בקרבנות ובפרטיהן בשבתות ובחדשים וברגלים ובחוטאים ובטמאים ובקרבנות שבאו ביחידים אנשים שרידים, כגון כהן גדול ונשים, וכן מה נאמר ביעודים יעדו הנביאים לעתיד שישובו הקרבנות אם אין להם ענין מכוון לעצמם. וכן מה נאמר בלשון הכתוב באמרו [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאשי.
וקודם שאבאר הענינים האחרים אבאר הפסוק, כבר בארנו במצות תפלה [עשין י"ט] שהכונה בעבודת ה' לשלמות נפשנו למען נדבק בה' והדבקות בה' יהיה. או בהערה שכלית שזה יביא אל השלמות, או במחשבה או במעשה שיסיר אמונת דעות בלתי אמתיות. ולפי זה הדרך אמרו בספרי [דברים פיס' פ"ה] ובו תדבקון [דברים י"ג ה'] הפרישו עצמכם מעבודה זרה והדבקו בה'. וכל מעשה שיעשה להעתק אמונה כוזבת, ייוחס הדבר ההוא להתקרבות או להדבקות אל ה' יתעלה באשר יהיה זה סבה להתקרב אליו, ולפי זה איננו זר לבאר לפי כונת הר"ם אמרו את קרבני לחמי לאשי, כי כאשר יעתיקם זה מענין ע"ז ראוי ליחסו אל לחם ה'. עם מה שיתבאר שהקרבנות בצד מה היו להערה שכלית שהוא מזון הנפש, ומן הראוי שייוחס זה אל לחם ה'. וכן "ריח ניחוחי", וכן לזכרון לפני ה' [שמות ל' ט"ז], כי כל הערה שכלית תהיה לריח ניחוח לה' ולזכרון, ומן המבואר ג"כ בביאור לחמי לאשי ולריח ניחוחי, שה' צוה במעשה הקרבנות להעתיקם ממה שהורגלו בו, ושיקריבו אליו כל מה שיקריבו, א"כ ראוי שיתואר זה אליו, ולפי זאת הכונה אמרו רבותינו במנחות [ק"י ע"א] בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם אל ולא אלקים אלא לה', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין. לחלוק הכונה בזה מבוארת, כי "אלקים" שם משותף יאמר על הגלגלים, וכדי שלא יחשב בזה כי ההקרבה והקטור למלאכת השמים כעבודת הקודמים.
והדבר אשר יקשה מענין הקרבנות האבות, עם העיון האמתי יראה שאין בענין זה סותר לכונת הר"ם. וזה כי דבר ידוע הוא כי האבות והנביאים לאמת ולחזק אמתת מציאות האלקות בלבבם, היו מתארים קצת תוארים, ומדברים בהרחבת לשון בתארים, ועושים קצת מעשים אשר ענינים אלו. ודברים אלו לא יותרו להמון בשום צד, אך צריך להזהירם מאלו התארים והדברים ועשיית המעשים ההם להרחיק האמנת הגשמות הקרובה להמון. אמנם האבות והנביאים עם שלמותם ודבקות שכלם בשם, היה לבם נכון ובטוח לבל יפלו במכמורת דמיונות הדעות הכוזבות, הלא ידעת מאמר רבותינו אמרם [בר"ר פכ"ז א'] גדול כחם של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, והיה הפלגת זה המאמץ להרחיק דבר זה מההמון, אמנם מה שמדמים צורה ליוצרה, תמצא במראות הנביאים שהיו מתארים השגתם במציאות ה' בישיבה, גם בתאר אדם. וכבר ידעת מאמרים רבים ואזהרות רבות בתורה להרחיק דבר זה. אמר [דברים ד' ט"ו] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. וכמה אזהרות באו בעניני ע"ז להרחיק כל אלו הענינים כמו שיתבארו במקומם. וידעת מאמר הנביא אמרו [ישעי' מ' כ"ה] ואל מי תדמיוני ואשוה. וכן רבים. וידעת ג"כ אמרם בהרחקת הדבור שמור רגלך וכו' [קהלת ד' י"ז], אל תבהל פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים [שם ה' א' וצ"ל על פיך]. ואמר דוד [תהלים ס"ה ב'] לך דומיה תהלה, ואמר [שם ד' ה'] אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, וכן פסוקים רבים.
וידעת מאמר רבותינו [ברכות ל"ג ע"ב] בספור התוארים כי גם האל הגבור והנורא אלו לא אמרה משה רבינו ע"ה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא אמרינן להו. התבונן איך אמרו שאעפ"י שאמרם משה רבינו לא אמרינן להו אלמלא תקנינהו אנשי כנסת הגדולה. וכן ידעת אזהרת הקמת מצבה [דברים ט"ז כ"ב], ואמרו רבותינו [ספרי דברים פיס' קמ"ו] מצבה שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים, וכן ידעת אזהרת נטיעת אילן אצל מקדש [דברים שם כ"א] לתכלית הרחקה מענין מנהגיהם. ואם הדבור בתארים והקמת המצבה אשר אין בו דבר מורגש גשמי להמון כענין הקרבנות הוזהר מן ההמון ליראת דמיון התגשמות, כ"ש שהיה מן הראוי להרחיק מהם ענין הקרבנות, אף כי לא יביא בהן מצוה אם לא לפי הכונה אשר באר הר"ם לרוב הרגלם בדברים ההם והיה קשה להעתיקם, וצוה ה' שיעשו הקרבנות אליו ולשמו. על צד הכונה השנית כמו שבאר הר"ם. אמנם הקמת המצבות ונטיעת האלנות לא היה דבר מורגל לכל ההמון, ודי להם באזהרה לבד אך בענין הקרבנות שהורגלו בזה הרבה הוצרכו להעתיקם בענין אשר ירחיקם מן האמונות הקודמות, והוא כאשר נאמר בו [ויקרא א' ב'] לה', וגם התנו בה הדברים ירחיקום מן המורגל כפי מה שמבואר בתורה, ובאה הקבלה האמתית [זבחים מ"ו ע"ב] והוא שצריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם זבח, ושהזבח לה', ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח ניחוח בלבד, ושיהיה זה נחת רוח בפני הקב"ה. אמנם שתהא השחיטה לשם זבח, ושהזבח לה' כדי שלא יחשב בו מחשבה אחרת כמו שבארנו כאשר נאמר על הקרבנות לה', ושיקטירו לאישים להוראה שאין אכילה למעלה, ושהקטרתו לריח נחוח בלבד להערה שכלית שהיא ריח ניחוח לפני ה' כמו שבארנו. גם באו אזהרות בענין הקרבנות להרחק מן הדעות והאמונות הקודמות, וזה שלא ישחטו אלא במקום מיוחד [זבחים מ"ח ע"א], ועונש גדול למי ששוחט בחוץ [ויקרא י"ז ד', זבחים ק"ו ע"א]. וכן שלא יקריבו רק אנשים מיוחדים לעבודת ה' שפתיהם ישמו דעת ותורה יבקשו מפיהם [מלאכי א' ז'], והם ילמדו דעת את העם לכונת הקרבנות.
ומה שיקשה ג"כ רבוי המצות בענין הקרבנות בשבתות וברגלים ובחוטאים ובטמאים בימי טהרתם, אפשר שאלו הדברים היו קדומים ומורגלים להם ונצטוו שיעשו לשם לפי הדרך שבארנו. או אפשר כי כאשר גזרה חכמת ה' לצוותם על הקרבנות לפי הכונה שכתב הר"ם, היה מחכמת ה' שיבא הצווי בקרבנות בדרך שיושכל בהם ענין, ר"ל שיתעוררו במעשה הקרבנות על דבר אשר בשבילו יבאו הקרבנות,
וזה כי העולה שכלה כליל להעלות ריח ניחוח, להערה שההתקרבות אל ה' בכליון ענין חומרי וגופני, וישאר ברוחו לבד העולה היא למעלה, ואז יהיה להם לריח ניחוח לה'. ויש קצת רמז ג"כ כאשר כל העולות שהם ממין הבהמה היו זכרים, והקרבה בחלב ודם, שהדם העמדת החי, והחלב הוא מיטב בעל חיים, ויהיה רמז להמעטת דמו וחלבו אשר בזה חיי גופו והם סבת חטא האדם. וזאת כונת רב ששת שהיה אומר [ברכות י"ז ע"א] ביום התענית בזמן שבית המקדש קיים היה אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריב ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהיה חלבי ודמי שנתמעט ממני כמונחים על המזבח ותרצני. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו [מנחות ק"ד ב'] נפש כי יקריב מכם קרבן לה' [צ"ל ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', ויקרא ב' א'] מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ועם הכונה שכתבנו במה שיש מן ההערה בקרבנות נמצא כאלו מקריב נפשו לה'. ובילמדנו [תנחומא תצוה י"ד] אמר הקב"ה בני לא מפני שיש אכילה ושתיה לפני אמרתי לכם אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחים לפני כריח ניחוח. ובספרי [ספרי במדבר פיס' קמ"ג] כשם שנאמר ריח ניחוח בשור [ויקרא א' ט'] כך נאמר ריח ניחוח בצאן [שם שם י"ג] וכך נאמר בעוף [שם י"ז] ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וללמדך שאין לפניך אלא שיאמר ויעשה רצונו, וכן הוא אומר [תהילים נ' י"ב] אם ארעב לא אומר לך וגו', שומעני יש לפניו אכילה ושתיה ת"ל [שם שם י"ג] האוכל בשר אבירים ואם אמרתי זבח לי תודה בשביל שאעשה רצונך.
הנה בארנו שיש הערה בקרבנות במעשה עצמו, וכן יש הערה בדברים אשר יבאו עליהם הקרבנות, כי אשר יבאו על שגגת חטא יעוררו לכלות פשע ולהתם חטאת [דניאל ט' כ"ד] והר"ם מורה צדק באר טעם בקצת פרטי הקרבנות פ' מ"ו משלישי [מו"נ] ולא נכתוב כל לשונו הנה באשר יארך הענין, וכבר כתבנו פעמים כי מה שנכתוב מלשון הר"ם הוא במה שנתעורר במאמריו הצודקים על באור פסוק מן התורה או הנביאים ומאמרי רבותינו, ואעפ"י שיש הערה במה שכתב לכונת הקרבנות, מאשר יארך לנו הענין יספיק לנו כשנזכור הפסוקים שבאר בהם הר"ם כונתנו בענין הקרבנות, והם [מו"נ] פ' ל"ב ופ' מ"ה ופמ"ו משלישי.
ועתה נכתוב בקצור חלוקות הקרבנות במעשיהם, ונביא תחלה מה שמצאנו בילמדנו [תנחומא צו ד'] יש בו קצת הערה על מעשה הקרבנות, וזאת תורת זבח השלמים [ויקרא ז' י"א] זש"ה [תהלים פ"ה ט'] אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום, אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבים לו קרבנות ולנו לא אמר [כלום, אמר] להם הקרבנות אינם אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתוב בה שלום צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות שנ' [שם כ"ט י"א] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום, ומה דבר זאת תורת זבח השלמים. ולמה נאמר "זבח השלמים" שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל לאביהם שבשמים, היאך העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם, אלא בתודה, בא וראה העולה היתה כלה כליל לאישים. והחטאת היה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים, אבל לישראל לא היה ממנה הנאה, וכן האשם, אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח וחזה ושוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין המזבח ובין הכהנים. לפיכך נקראת זבח השלמים שנעשית שלום לכל.
וזאת [תנחומא צו ה'] תורת זבח השלמים כשהיו מקריבים זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנ' [במדבר ו' כ"ה] ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם [תנחומא שם ו'] על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה [ויקרא ו' י"ב] ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה והקריב על זבח התודה. אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, ומי שאין לו פר יביא איל. ומי שאין לו איל יביא שה, ומי שאין לו שה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מאלו יביא סלת. ומי שאין לו סלת ולא כלום יביא דברים שנ' [הושע י"ד ג'] קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ותאמר שהוא מקובל. אמר הקב"ה הן ונשלמה פרים שפתינו. למה שאין תשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודאה, לכך נאמ' אם על תודה יקריבנו. וזאת [תנחומא שם ז'] תורת זבח השלמים את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאין היו באים על העברות אשם כשהיה מי הוא מקריבו היה מקריבו על עונות, שנאמר [עזרא י' י"ט] ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. והחטאת היה בו על השגגה שנא' [במדבר ט"ו כ"ה] וחטאתם לפני ה' על שגגתם. עולה היה באה על הרהור הלב שנ' [איוב א' ה'] והשכים בבקר והעלה עולות וגו' כי אמר וגו' וברכו אלקי' בלבבם וגו'. אבל התודה כשהיתה באה על חנם היתה באה. אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל הקרבנות. אמר דוד [תהלים נ' כ"ג] זובח תודה יכבדנני, יכבדני אינו אומר אלא יכבדנני, שני פעמים בעולם הזה ובעולם הבא. ואחר שהבאנו זה המאמר נאמר כי שלשה מינין חלוקין יש במעשה הקרבנות, העולות היו כלן כליל וכבר בארנו מה שיש בהן מן ההערה. והחטאות היו נאכלין לכהנים מלבד האמורין שהיו קרבין, לכונה שכבר כתבנו, והשלמים היו נאכלים לבעלים מלבד חזה ושוק שנתן לכהנים.
ומה שצריך שנתעורר עליו כי בכל מוספי החדשים והרגלים וראש השנה ויום הכפורים וברוב הקרבנות היה בהן קרבן חטאת. ובקרבנות התמידין ומוסף שבת לא היה בהם חטאת, ורבותינו בארו בשבועות פרק ראשון [שבועות ב' ע"א] על מה הם מכפרים, ואמרו [תו"כ שמיני מכילתא דמלואים ה"ג] שרוב החטאות היו שעירי עזים בעבור שחטאת ישראל היה בשעיר רמז למכירת יוסף. וכבר כתב הר"ם פ' מ"ו משלישי לחלק זה המאמר דברים יש בהם תועלת בהערת הקרבנות. ואשר יראה לי מה שלא בא קרבן חטאת בשבתות ובתמידין. כי התמידין באו לכונה שכתב הר"ם לפי הרגלם. ואינן באים על חטא, והיו כלם עולות, לכונה שכבר כתבנו בעולות, ורבותינו אמרו [תנחומא שם ועוד ויק"ר פ"ז ג', תנחומא תצוה ט"ו] על עולה שבאה על הרהור הלב. וזה הענין, ויבואר לכונה שכתבנו בעולות כי הם להערה נפשית, והחטא הגדול בנפש הוא הרהור הלב, וכן נראה לי שמוסף שבת לא היה בא על חטא, אך לכונה שכתבנו בתמידין, ואפשר שזה היה דבר מורגל להם להוסיף ביום הידוע להם ליום אידם קרבן אחד למוסף.
ויש לנו הערה בענין קרבן מוסף אשר יבא בשבת, והוא כי הקרבנות היו באים בענין זריחת השמש ושקיעתו [יומא ס"ב ע"ב, תמיד ל"א ע"א], שקרבן של שחר היה מצותו משיאור היום [תמיד ל' ע"א] ועד ד' שעות [ברכות כ"ו ע"ב וש"נ] שעליית השמש נראית. וקרבן של בין הערבים היה משבע שעות ולמעלה [פסחים נ"ח ע"ב ועוד] שנראית התחלת שקיעת השמש. ומפני שהן היו עושים מהשמש האלוק הגדול היו מקריבים אליו בעת זריחתו לתועלת המושג להם בזריחת השמש, וכן בעת שקיעתו, שכל זה מצד תנועת השמש. ולפי כונה זו יראה לי שבארו רבותינו שתהא שחיטת התמידין כנגד השמש וזה אמרם [תמיד ל"א ע"ב] שנים ליום עולה תמיד [במדבר כ"ח ג'], מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית נתון על טבעת שניה. והיתה הכונה בזה שישחטו כנגד השמש לשם ה'. לעורר שה' הוא סבת הכל. ובימי המנוחה אפשר שהיו מוסיפין קרבן אחד לעת עמידת השמש כדרך שבארו רבותינו בירושלמי [ירוש' ברכות פ"ד ה"א] בזמן התפלות, כמו שכתבנו במצות התפלה [עשין י"ט]. ולפי זה הדרך היה בא מוסף בשבתות ובראשי חדשים ובמועדים, אמנם בא בראשי חדשים חטאת מה שאין כן בשבת, מפני שזה היה צריך לכפרה, כי רבים חוטאים בענין חדוש הלבנה ומכונים לעשות פעולותיהם או להמנע מהם לפי חדוש הלבנה, ולמען לא ייחסו לה אלקות בא בו חטאת לכפר על ההרהור ההוא, ובא בו לה' כמו שבאר הר"ם פ' מ"ו משלישי [מו"נ] כתב וז"ל, וכאשר חשש שידמו בשעיר ראש חודש שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצרים (מהקריב) [שמקריבים] ללבנה בראשי חדשים, באר לנו שזה למצות ה' לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם אחרי שהימים ההם אינם ר"ח ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה, אבל ראשי חדשים של לבנה [אינם] מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם (לריח) [לירח] כמו שהיו מקריבים [לשמש] בעת זריחתו, ובעת באו במעלות ידועות כמו שהתפרסם בספרים ההם, ומפני זה חדש הלשון בזה השעיר ונאמר בו "לה"' להסיר המחשבות ההן הנתלות בלבבות ההן החולים חליים נאמנים ע"כ.
ונשוב לבאר ענינו, כבר בארנו מה שצריך בו חטאת לכפרה, וכבר באר הר"ם טעם למה נאמר בו לה' מה שאין כן בשעירי רגלים, ויראה לי שמפני שברגלים היו מתקבצין כלם, היה בא במוסף חטאת לכפר על קצת מאמיני דעות בלתי אמתיות, מפני היותם במעלות ידועות מזריחת הלבנה, ומפני זה צריך בו חטאת אבל אין צריך בו לה' כמו שצריך בר"ח כמו שבאר הר"ם. ואשר יחזק כונתי זאת כי בקרבן יום הכפורים אעפ"י שהיה בו חטאת לא נאמר בו חטאת, כאשר אינו במעלה, ואעפ"י שיש טעם אחר בענין בכורים במה שלא נאמר בו "חטאת" כמו שנבאר במקום המצוה [לקמן עשין מ"ד]. ושבת איננו יום ידוע, ולא קבוץ הכל כמו ברגלים מפני זה לא בא בו חטאת, זה מה שיראה לנו בענין זה. אמנם בענין היעודים לעתיד בקרבנות [בנבואת יחזקאל פמ"ג פמ"ה ופמ"ו] הוא לפי המכוון בקרבנות שהכל ידעו את ה' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמו [מלאכי א' י"א]. ונאמר בהגדה [תנחומא אמור י"ט ויק"ר ט' ז'] שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה וזה מבואר הכונה.
וראיתי להביא הנה ענין בנין המזבחות והקרבת הקרבנות והקמת מצבות כמה שנמצא שהיו עושין קודם מתן תורה לפי הקבלה ולפי מה שנמצא בתורה, אמרו רבותינו [עבודה זרה ח' ע"א] שאדם הראשון הקריב קרבן. ואמרו [שם ושבת כ"ח ע"ב] ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו. קין הביא מנחה מפירות האדמה [בראשית ד' ג'], ואמרו רבותינו [תנחומא בראשית ט'] שזרע פשתן היה ולא שעה ה' אל מנחתו. נח כאשר יצא מן התיבה העלה עולות מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור [בראשית ח' כ']. ואברם כאשר נראה לו השם בנה מזבח, ולא תמצא שם הקרבת קרבן אלא ויבן מזבח לה' [שם י"ב ז' וז"ל, ויבן שם מזבח לה']. וכן כאשר ישב באלוני ממרה תמצא [שם י"ח] ויבן שם מזבח, ולא תמצא בשום מקום הקרבת קרבן עד העקדה שהקריב האיל תחת בנו וקרא שם המקום ה' יראה [שם כ"ב י"ד]. ויעקב במראה הסולם [בראשית כ"ח י"ח—י"ט] לקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה וקרא אותו בית אלקים, וכן כאשר בא שלם עיר שכם הציב מזבח ויקרא לו אל אלק' ישראל [בראשית ל"ג כ']. ואחר מעשה דינה אמר לו אלקי' [בראשית שם ל"ה א'—ג'] קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל וגו', ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח וגו'. וכשנראה לו בבאו מפדן ארם [שם ל"ב כ"ט] ויברך אותו ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וגו' ויעל מעליו אלקי' וגו' ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו וגו' [שם ל"ה י"א—י"ד], וכאשר נתבאר [צ"ל נתבשר] על בנו [שם מ"ו א'—ד'] כתב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה וגו', אנכי ארד וגו', ואחר מלחמת עמלק תמצא באדון הנביאים [שמות י"ז י"ד ט"ו] ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר בהגדה [תנחומא בשלח כ"ח] אמר להם משה לישראל הנס הזה שעשה לכם הקב"ה בשבילו עשה, למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו נס. וראיתי להביא הנה מה שנאמר בענין ההוא במלחמת עמלק [ר"ה כ"ט ע"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל [שמות י"ז י"א] וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא [לפנינו, אלא לומר לך] כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש [שם שם י"ב] שהיו [מכאן בתנחומא שם] מחשבין את השעות באצטרוגליא מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה וערבב שפתותיהם [צ"ל שעותיהם], שנ' [חבקוק ג' י"א] שמש ירח עמד זבולה, וכל זה קודם מתן תורה.
אמנם נשוב לענין הקרבנות, אחר מתן תורה נאמר [שמות כ"ד א'—ו'] ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו' ונגש משה לבדו וגו', ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' וגו'. ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו', ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק וגו'. ונאמר בהגדה [תנחומא צו א'] כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים [תהלים פ"ט ז'], אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי שיקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן מישראל, ובסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת (אומרת) על ישראל [פסוק דהי"ב ב' ג'] זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ר' יוחנן אומר אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
וראיתי לכתוב הנה מה שכתב אחד מחכמי ישראל למלך הכוזר על ענין הקרבנות [הכוזרי מאמר שני פכ"ה כ"ו]. אמר הכוזרי ארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, ואמ' על הקרבנות כי הם קרבן לה' ולחמו וריחו. אמר החבר מה שאמר "לאשי" מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם והריח ניחוח אשר הם מיוחסים [שם, מיוחסים [אלי אמנם הם] לאשי] לאשי, ר"ל האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקרבנות, ואח"כ יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום, ושים דמיון הענין האלקי הנפש המדברת החולה [לפנינו, החלה, וצריך לתקן, החונה] בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והתחתונים סדור נכון לענין יותר נעלה מענין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו ולישרו ולהתחבר לו כל עת שישוב הסדר ההוא. וכאשר יפסד הסדר יפרד ממנו. ובמדומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שהוא רואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם [ו]נפרד בהפרדם. ואיננו כן, אכן הענין האלקי מטיב לכל, רוצה הטוב לכל, ובעת שיסדר דבר ויכוין לקבול הנהגתו, ולא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר יפסד סדורו לא יקבל האור, ויהיה הפסדו. והתעלה הענין האלקי מהשיג אותו שנוי או הפסד. בכל מה שיש בסדר העבודה מהעבודות והקרבנות וההקטרה והזמירות והמאכל והמשתה, על תכלית הטהרה והקדושה נאמר [צ"ל עד שנאמר] בהם עבודת ה' ולחם אלקיך וזולת זה (מאכל), והכל כנוי לרצונו כסדר הטוב באומה והכהנים וקבול מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, הוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם אך מאכלם לנפשותם. כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר יהיה נתקן, ואחר כך יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול הקוח יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתקנו ג"כ כל[י] העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם מן הדפקים והעצבים והורידין. וכללו של דבר שיהא המזג כלו מתוקן ויהיה מזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנ' בהם [דניאל ב' י"א] די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ויחול בגוף חול מלכות והנהגה לא חול מקום, והיא [לא] נהנית מן המזון ההוא במאומה, כי הוא נעלה ממנו. והענין האלקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת שכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו כהקשר הלהב באש [צ"ל, בראש] הפתילה, ודמיון הפתילה הוא [הלב, והלב] צריך אל משך הדם, והדם לא יהיה כי אם בכלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא וכבד ושמשיהם, וכן יצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבדת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס והעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל
כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום
לבקש מה שצריך אליו ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים
שיביאו וידחו מעליו, והוצרך אל הידים והרגלים, והוצרך
אל יועצים מכירים מתרים במה שירא ממנו ויקוה אותו, יודעין מה שהיה, כותבין ומזכירין מה שעבר ליזהר מכמוהו ועתיד [צ"ל, לעתיד] או לקוותו, והוצרך אל החושים הנראים הנסתרים [צ"ל, והנסתרים], והיה הראש מחניהם בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר אחר שב להנהגת הלב שהוא המחנה הראשון לנפש, ואם תחול המוח הוא חול שני במצוע הלב. וכן נסדר החיות האלקיות, כאשר אמר יהושע [יהושע ג' ו'] בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, נפעלה האש בחפץ אלקי' ברצותו באומה, והיתה אות קבול מנחתם ותשורותם, כי האש ההוא הדק הנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות, והיה מקום חולה שומן חלב הקרבנות ועתרם ועשן הקטרת והשמנים, כדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בש[ו]מן ובשמן, כחום הטבעי אשר נתלה בדק השמן מהדם. וצוה ית' במזבח העולה ומזבח הקטרת והמנורה, ואחר כן העולות וקטרת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, מזבח העולה להדבק בו האש הנראית הגלויה, ומזבח הזהב לאש היא יותר קלה ודקה, אבל המנורה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשלחן להדבק הטובות הגופניות, כמו שאמרו רבותינו [ב"ב כ"ה ע"ב] הרוצה להתחכם ידרים הרוצה שיתעשר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. וכל אלו עבודות לארון ולכרובים, אשר הם במעלת הלב והריאה מרחפת עליו, והוצרך לאלה כלים ושמשים כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה. והוצרך אל דבר שישמור אותם המשכן והחצר ומכסהו, ולשמור הכל חצר המשכן וכליו. והוצרך אל נושאים לכל אלה, ובחר האלקי' לאלה "בני לוי" בעבור שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנ' בהם [שמות ל"ב כ"ו] ויאספו אליו כל בני לוי ובחר בגדול שבהם והוא אלעזר [הכהן, והוא נושא] לגדול שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר [במדבר ד' ט"ז, והובא בשיבוש] ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור וגו', אשר אלה שנתלתה בהם האש הדקה ואור החכמה והדעת, ועוד אור הנבואה באורים ובתומים. ולגדולה שבכתות הלויים אחריו והם "בני קהת" [ל]שאת האברים הפנימיים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם [במדבר ג' ל"א], ובהם נאמר [שם ז' ט'] כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כאשר אין לאברים הפנימיים עצמות שעוזרים על נשיא(ו)תם, אבל הכחות והרוחות נושאין אותה במה שדבק בהם. ולמי שתחתם מהלוים והם בני גרשון נשיאת האברים הדקים [שם, הרכים] החיצונים יריעות המשכן ואהל מועד ומכסהו ומכסה התחש ומסך [במדבר ד' כ"ו], ולמי שתחתם והם בני מררי [ל]שאת האברים הקשים קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו [שם שם ל"א], ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות כמו שאמר [שם ז' ז'—ח'] שתי העגלות לבני גרשון וארבעת העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, כל זה כסדר ותבונות חכמה אלקית. ואיננו גוזר חלילה שהכונה מהחכמה הזאת הוא הסדר אשר זכרתיו, אבל מה שהוא נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקי' ית', ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה [בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה], וחקר אך מי שנטה מהמדרגה העליונה היא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי חכמה, משיעזבם מסברות רעות ולספקות המביאות אל האבדון. אמר הכוזרי [שם פכ"ז כ"ח] הפלאת החבר במה שדמית אלא שהראש וחושיו לו שמעתי לו דמיון ולא לשמן המשחה. אמר החבר, אמת הוא ששורש החכמה מופקד בארון אשר במעלת הלב, והם [שם ושם] עשרת דברים ותולדותם, והוא התורה מצדו כמו שאמר [דברים ל"א כ"ו, ושמתם] ושמת אותו מצד ארון ברית ה', ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה [ונושאיה הכהנים] וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והמה היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירין והכותבים, והם ראש האומה ע"כ.
ואעפ"י שכבר כתבנו לפי דעתנו מה שיש בו די בכונת הקרבנות, ראיתי לכתוב הנה מה שהיה מוסכם זה ימים
עם חברנו מענין הקרבנות, שמשל הקרבנות הם על דרך מלך עם משרתיו. ואמרנו שהתמידים וענין המוספים, כמו שנהוג להקריב קרבנות למלך שתי סעודות ביום, וביום מועד יוסיפו לו מנה יפה, וזה המין הראשון בקרבנות, וזה בא מכלל
העם. המין השני, שהיחידים לפי הערתם ונדיבותם ישלחו קרבנות ומנחות אל המלך לבלתי סבה רק לאהבתו, ולפי זה הדרך בא מנהג הנדבות, החלק השלישי, אם חטאו למלך או חטא מנהיגם, ישתדלו כלם להקריב קרבנות לרצותו, ובדרך זו באו שעירי עבודה זרה כאשר שגגו בית דין והורו בע"ז, מביא כל שבט פר ושעיר. וכן כאשר חטא היחיד ישתדל להקריב קרבנות לו לכפר פניו במנחה, ובדרך זו באו חטאות ואשמות ליחיד. המין הרביעי, כאשר עמד איש זמן רב לא ראה פני המלך, בסבת מה, או מאשר איננו ראוי לבא בהיכל המלך בעת שיהיה ראוי לבא, יקדים פניו בקרבנות, ובדרך זו באו קרבן זב וזבה ויולדת ומצורע, עם ההערה במצורע ויולדת שמקריבין קרבנות להודות לשם שהצילם מן הפגעים. גם במצורע ויולדת באו הקרבנות לכפרה כי מה שאמרו רבותינו [ערכין ט"ו ע"ב] שהצרעת בא על לשון הרע, וזה אמת, מצד מה כי ידוע כי המדות עושות רושם בלחות,
וידוע כי לשון הרע הוא חולי בנפש מליחה ארסיית רעה, כי רוע התכונה ההיא, ולכן תחדש היותר רע שבחלאים. וכן אמרו [נדה ל"א ע"ב] ביולדת שאי אפשר שלא תחטא בשפתיה מרוב הצער. ומפני שכלל הקרבנות הערה לתשובה ולהתעורר אל המעשים הטובים, אמרו רבותינו שהעולם עומד בסבת הקרבנות, כי עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] ואי אפשר שהאדם בתחלת עניינו ישכיל ויבין הענינים, אך לפי המעשים שיעשום אם לטוב או הפכו ימשכו כונת הלב, ואין ספק כי כל עושה מעשה ישתדל לדעת לאיזה תכלית יגיע המעשה ההוא. ומפני זה כשבטלו הקרבנות תקנו
תפלות כנגד תמידין [ברכות כ"ו ע"ב] שבדבור ההוא יהיה ג"כ הערה לעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי מי שישים כונתו בתפלה יסתכל בשלשה דברים שאמרו עליהם רבותינו [אבות פ"ב מ"א] שהמסתכל בהם אינו בא לידי עברה. ומכאן נתבאר שכונת הקרבנות ג"כ לזה הענין להתעורר בפחיתות חמרו, והיות חמר האדם הקרוב כחמר שאר בעלי חיים הקרוב, ובראותו סוף בהמה לשחיטה [אבות פ"ב מ"א], יבין וישכיל כי סוף כל אדם למות [ברכות י"ז ע"א] ובראותו איך בא הצווי בחלקי הקרבנות לעשותם, ישים אל לבו מן המצוה, וישכיל מן מוצא דבר, כי גדול הוא על כל אלקי' נפלאים מעשיו, ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
המצוה ק"א. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"א, רמב"ם טומאת צרעת פ"א] לשון הר"ם צונו על טומאת אדם מצורע, וזאת המצוה כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שהוא טמא מהם ומה שיצטרך מהם הסגר או לא יצטרך, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח, ר"ל תגלחת הנתק, וזולת מה מפרושי משפטיה ואיכות כלליה.
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
האזהרה ש"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"א, הל' דעות פ"ז] הוזהרנו מן הרכילות, והוא אמרו [ויקרא י"ט ט"ז] לא תלך רכיל בעמך. אמרו [תו"כ קדושים פ"ד ה"ה] לא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהיה כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת השם רע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי הרכילות היא מן המדות המגונות שבנפש, וגורמת אבדן נפשות רבות ומחרבת העולם. וענין הרכילות [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ערכין ט"ו ע"ב] הוא שאומר ששמע, והוא שיאמר פלוני אמר דבר זה עליך אעפ"י שיאמר אמת הרי זה מחריב את העולם. כי לפעמים אומר אדם דברים כנגד חברו או לכעסו או לשנאתו אותו לא רוצה שידעם, ולא יאמר אותם בפניו. וזה הרכיל האומר הדברים ההם הוא מסבב איבה גדולה בין שניהם עד שלפעמים יקרה מזה אבדן נפשות רבות.
ובכלל עון זה והוא גדול ממנו והוא לשון הרע, וענין לשון הרע [רמב"ם שם] הוא המספר בגנות חברו אעפ"י שהוא אומר אמת. ולהיות ענין זה גדול אמרו רבותינו [רמב"ם שם ע"פ התוספתא ריש פאה] ששלש עברות נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כלן. ומאמר זה מבואר, שזה כנגד כלן שהרגיל בלשון הרע יאמר דברים יסבב בהם שפיכות דמים. וכן לפעמים יוציא שם רע על אשה ואם הדבר אמת יגרום בדבורו זה חטא לאחרים ויבא לידי גלוי עריות. אמנם אמרם כעבודה זרה, הוא כמאמר דוד [תהלים י"ב ה'] אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ועל זה הפסוק רמזו רבותינו [ערכין שם, רמב"ם ה"ג] שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר, וזה אמת שלא יאמין במשגיח ושה' יודע מחשבות לבבנו, שמחשבות בעל לשון הרע הם להמית רבים. אמנם אמרם באלו העברות שאוכלין פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לע"ה זה מבואר, כי עע"ז הוא שעובד לכוכבים ויעשה כל פעולותיו על פי הבחירות הכוכביות ולא ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, ויקרנו מה שיקרנו מן ההפסד בעה"ז ונפשו תכרת לע"ה. שפיכות דמים זה מבואר שהקרובים ינקמו ממנו בעה"ז וענשו גדול לע"ה, ולשון הרע זה מבואר שדברים יבקשו נפשו. אמרו רבותינו על לשון הרע [ערכין שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א] קטיל תלתאי האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו והמקבלו יותר מן האומרו. ולתכלית הרחקה זאת המדה המגונה אסרו כל אבק לשון הרע שלפי מה שאמרו רבותינו [ב"ב קס"ד ע"ב] לא יוכל אדם להנצל ממנו אם לא יתרחק בתכלית ההרחקה מהדבור אלא מה שיביא עליו ההכרח.
ולמען נשכילה בדרך תמים להתנהג בדרכי הדבור כפי הראוי אביא הנה מה שכתב הר"ם בפירוש אבות [פ"א מט"ז] ז"ל, כל המרבה דברים מביא חטא, כבר אמר החכם [משלי י' י"ט] ברב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר חטא כמו שאבאר עתה, כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיו בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הכסילים רוב דברים [שנאמר] [קהלת ה' ב'] וקול כסיל ברב דברים. וכבר אמרו החכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס, אמרו [קדושין ע"א ע"ב] מיחסותא דבבל שתיקותא. ונאמר בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה רוב סבת שתיקותך אמר בחנתי הדברים ומצאתי נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר דבר מן הנבלה וכיוצא בהם שהדברים שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח בני אדם לקבל בו תועלת שיהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל סבה זו ושלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק השלישי דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות [י"ג מגדלות] מדינה פלונית וכיוצא באלו מדברי המותר, אמר הדברים גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו בדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש בחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים, מצווה בו, ונזהר ממנו, נמאס, ונאהב, ומותר. החלק הראשון הוא המצוה בו הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר [דברים ו' ז'] ודברת בם, והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. והחלק השני הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס שאין בתועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי, כרוב ספור ההמון למה שארע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או התעשר פלוני, וזה קורין החכמים שיחה בטלה. והחסידים ישתדלו בעצמם להניח זה הדבור ונאמר [רמב"ם דעות פ"ב ה"ד] על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה או שישבח פחיתות יהיו ממדות או שכליות. והחלק הרביעי הוא הנאהב [הוא הדבור] בשבח המעלות השכליות, ובגנות הפחיתיות משני המינים בלבד. ולהעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמן. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעלותם ודרכיהם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, ר"ל למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק החמשי והוא המותר הוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו זהו מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו כמה שירצה ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו. והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אלו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו יהיה טוב, אבל צריך ליזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו [תוספתא יבמות ספ"ח בר"ר פל"ד כ'] נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם. ועל זה הענין אמרו הנה [אבות פ"א מי"ז] ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה [באמרו] והחכמים יאמרו לצדיק שילמוד המעלות [כאמרם] [ב"ב ע"ה ע"ב] דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא [תהילים ל"ג א'] רננו צדיקים בה'. והענין האחר [הוא] הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך. והוא אמרו [פסחים ג' ע"ב, חולין ס"ג ע"ב] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחרו בעניניהם והם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. אמנם בארתי זה אעפ"י שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במסבת יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי ואפילו היה ענין השיר ההוא שבח הגבורה והנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנמאס. וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר [ויאהב] וימאס מצווה באמירתו מצד הלשון הנעשה בו, אבל מצד עניינו. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות אסור לאמרו בכל לשון שיהיה. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשוניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה, ושמח הנפש והיא פחיתות מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מעורר ומזרז על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ"ד, ויהיה אחד משני הפיוטין עברי והאחד ערבי או יהיה לועז. והיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, ושאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מן חלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר [סנהדרין ק"א ע"א] בפחיתיות ודברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו מה שנזכר שבני אדם מצוין בו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים [ב"ב שם] שאבק לשון הרע לא ינצל ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באי זה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה מגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה מוציא שם רע על חברו. ואמנם לשון הרע הוא גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת שהאומרו חטא ואשר ישמעהו יחטא. ואבק לשון הרע זכרון מומי האדם מבלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שיובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר [משלי כ"ו י"ח י"ט] במתלהלה היורה וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא וגו'. וכבר שבח החכם [ב"ב שם] מן המתחכמים כתיבת סופר שהראו לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח ואמר לו כלך לשון הרע, ר"ל שאתה תשבח גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו, ומה מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה [ערכין שם] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא על לשון הרע, ר"ל ענין המרגלים שנאמר בהם [במדבר י"ג ל"ב] ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה [ערכין שם] על ענין המרגלים מה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן הענש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חברו על אחת כמה וכמה, ע"כ.
ויש בדבור הנמאס או האסור דבור היותר רע מלשון הרע ומכל הדבורים, והוא מוציא שם רע והוא שאומר מה שאינו כדי לגנות או לבזות חברו. ומאשר זה תכונה רעה מן הרעות שבנפש אמר [ערכין שם] שלכל יש מחילה חוץ ממוציא שם רע, והכונה בזה מבוארת אם הודה או אם גנבו או אם גזל ממנו ממונו דבר זה נתן למחילה, אבל המוציא שם רע והוא שמשים הצדיק בעל עברות הוא דבר שלא נתן למחילה לעולם. ובכלל הדבר האסור והאבק לשון הרע הוא מי שנכנס בבית אושפיזו והקבילוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו במאכל ובמשתה ומטה וכסא מספר דבר זה בשוק ויאמר כך וכך עשו לי בבית פלוני יברכהו ה', וכאשר ישמעו אחרים זה יבאו אצלו ויגרום לו הוצאה או גנבים יחמדו ממונו ויבאו אליו בלילה, על זה נאמר [משלי כ"ז י"ד] מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [ערכין שם, רמב"ם פ"ז מדעות ה"ד]. גם זה אבק לשון הרע בצד מה כי כשיאריך הוא בהרחבת שבחיו יבא אחר ויספר בגנותו, וזה אמרם [ב"ב שם] מתוך שבחו בא לידי גנותו. ובכלל הדבר הנמאס דברי המתלוצצים והחנפים ודוברי שקרים אמרו רבותינו [סוטה מ"ב ע"א] ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע, שידוע הוא שאין מקביל פני שכינה אלא המרבה דברים מן החלק האהוב או המצוה בו, ואלו בהפך מזה. ואמר על לצים שמזונותם מתמעטין וגורם כליה בעולם ונופל בגיהנם, וזה מבואר כי מושב הלצים לא יתעסקו בישוב העולם, ובזה מזונותיהם מתמעטין וגם גורמין כליה לעולם לאשר ימשכו אחריהם. אמנם נופל בגיהנם זה מבואר. ועל החנפים אמר [שם מ"א ע"ב] כל אדם שיש לו החנופה נופל לגיהנם שנאמר [ישעיה ה' כ'] הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש. ודבר ידוע הוא כי הלצים הם גונבים דעת הבריות וחומסין נפשם המשכלת. ודוד ע"ה פתח ספרו בהרחקת הדבורים הנאסרים והנמאסים אמר [תהילים מז' א'] אשרי האיש וגו' ובמושב לצים וגו' והיה כעץ וגו'.
<h2>דף טז.</h2>
המצוה ל"ב שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת [רמב"ם מ"ע ל"ג רמב"ם כלי המקדש פ"ח] שנאמר [שמות כ"ח ב'] בגדי קדש. לשון הר"ם בספר המצות נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת
ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות [שם כ"ט ח']. ואלו הם בגדי כהונה שמנה בגדים לכהן גדול וד' לכהן הדיוט. וכשיעבוד כהן בפחות מהבגדים שהן מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים [זבחים ט"ז ע"א], ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בזה הכתוב, אבל בא הכתוב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והיתה להם כהונת עולם [שמות כ"ט ט'], ובא בפירוש המקובל בזמן שבגדים עליהם כהונתם עליהם אבל בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים [סנהד' פ"ג ע"ב]. והנה נתבאר כי זר ששימש במיתה. ואמ' בספרא [תו"כ צו דמילואים פ"א ה"ז ע"ש] וישם עליו את החשן [ויקרא ח' ח'] פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות, למדה לשעתה לשרות יום יום ולמדה לשרות יום הכפורים, בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן, וכבר בארו בספרא [תו"כ אח"מ פרשה ה' ה"י] שלבישת בגדים אלו מצות עשה, והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדלותו אלא כמקיים גזרת מלך, ת"ל [ויקרא ט"ז ל"ד] ויעש כאשר צוה ה' את משה. כלומר הבגדים האלו, ואעפ"י שהיו בתכלית היופי בעבור שהם מזהב ושהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות, לא יכוין בהם היופי אבל לקיים הציווי שצוה האל למשה לבד, והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש ע"כ. זמן הנראה שאחר שאין ראוי לכהנים ללבוש הבגדים כי אם למצוה, ומחוסר בגדים ג"כ למיתה, שיש הערה גם כן בענין הבגדים ובמספרם לדבר מה, ויש קצת רמז במספר הארבעה לכהן הדיוט ובמספר שמנה לכ"ג, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והיה משמש לפני ולפנים, ומדברי רבותינו נראה ג"כ שבגדי כהונה יש בהם קצת הערה, אמרו [זבחים פ"ח ע"ב ערכין ט"ז ע"א] למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, כתנת מכפרת על שפיכות דמים שנאמר [בראשית ל"ז ל"א] ויטבלו את הכתנת בדם, מכנסים מכפרין על העריות שנאמר [שמות כ"ח מ"ב] ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אבנט מכפרת על הרהור הלב דכתיב [שם שם ל'] והיו על לב אהרן. חשן מכפר על הדינין שנאמר [שם ט"ו] ועשית חשן משפט, אפוד מכפר על ע"ז שנאמר [הושע ג' ד' וצריך לומר. ואין] אין אפוד ותרפים, מעיל מכפר על לשון הרע יבא מעשה שבקול ויכפר על מעשה קול, ציץ מכפר על עזי פנים שנאמר [ירמיה ג' ג'] ומצח זונה היה לך מאנת הכלם. ועם האמנתו שהקרבנות והשיר ובגדי כהונה מכפרים על העונות הגדולות, יראה ג"כ בדרך העיון שלפי המכוון בענין הקרבנות ובכל עבודות הכהנים תמצא שהם יסבבו הסרת העונות הגדולות והם שלוחי ה' להנהיג את ישראל. ולפי זה הדרך אפשר לבאר שהכהנים עם הערתם בענין בגדיהם וענין הקרבנות אשר הם שלוחי ה' כמו שבארנו, הם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם. אמנם העברות הגדולות וכאשר תתעורר במה שאמר בענין כפרת הבגדים תמצא שהם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם, אמנם העברות הגדולות ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע שקול כנגד שלשתן כמו שנתבאר בדברי רבותינו [ערכין ט"ו ע"א] ג"כ. ועל הדין שהוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם [אבות פ"א מי"ח]. אמנם פרטי הענינים, ר"ל שתהא הכתנת מכפרת על ש"ד וכן כלם, לא נתבאר לי רק במקצת כמו שאבאר, ולפי ששמעתי מקצת בעלי העיון בארו ענין חשן ואפוד ואורים ותומים בדברים לא יסכימו אל מעלת תורתנו הקדושה ומעלת הנבואה והשגחת ה' בנו, כפי משפטי הכוכבים והמבט והמערכת, והביאו ראיה מאבני האפוד ושמותם והמפותח בהם ומספר האותיות כמו שנמצא בחבוריהם הנודעים [עי' אבן עזרא פ' תרומה כ"ז ט' תצוה כ"ח ו' ורמב"ן שם]. לכן ראיתי לבאר הנה מה שיראה לי לפי דבריהם עם מה שהעירונו רבותינו במאמריהם, ואומר שלדבריהם שאומרים שהאפוד רמז לחגורת המזלות, וחשן רמז לכלי ההבטה, בא זה להערה בדרך הקרבנות לפי אחת מהכונות שבאו לבטל דעת עובדי האלילים שהיו מקריבים לאליליהם, וצוה ה' שיהיה הקרבן לה' להעתיק האמונות ההם, כן באו חשן ואפוד ואורים ותומים לזאת הכונה בעצמה שהיתה השאלה בהם בשם ה' לבטל דעות הוברי שמים אשר לא שמו ה' מבטחם, ואלו היו דעת האומות הקודמות שהיו נעשים כל מעשיהם וכל עניניהם על פי המבט והמערכת, כמו שנתבאר בתורתנו הקדושה [דברים י"ח י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך וגו'. כלומר שכל ענינינו על פי הנבואה האמתית שאין ספק בה לא בדרך הוברי שמים אשר רוב דבריהם שקר. והשואל הוא הנכבד שבישראל והוא כהן,
ואין נשאלין אלא למי שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו [יומא ע"ג ע"א, רמב"ם כלי המקדש פ"י ה"י], והיו כענין הנבואה. והיו שמות האבות ושמות השבטים מפותחין בהם [רמב"ם שם פ"ט ה"ז על החושן], להעיר שהשגחת
ה' בנו מאהבתו אותנו, ומשמרו הברית והחסד אשר נשבע לאבותינו. ולהודיע מעלת הענין ושהוא להשגחת ה' בנו
לא היו נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הצבור
בו [יומא שם, רמב"ם שם פ"י הי"ב]. ואחר שכונתנו שכונת החשן והאפוד לבטל דעת הוברי שמים נמצא קצת הערתנו באמרם אפוד מכפר על ע"ז, שאחד מחלקיה הוא האמונה בענין הכוכבים והורדת הרוחניים וזה היה נמשך להוברי שמים, וכאשר היתה השאלה באפוד על פי ה', להורות
על סבת האפוד גבוה מעל גבוה, נמצא שהוא מכפר על ע"ז, כי עקר הכפרה הוא הסרת טנוף דעת הנפסד. ומה מאד נאתו לכונתנו זו מה שבאר אחד מחכמי העיון ואם לא בארו לזאת הכונה, והוא מה שאמר שאפוד הוא רמז לחררן, זה היה רמז יונתן ב"ע שתרגם [ירמיה ז' י"ח] ויעש כונים למלאכת השמים, קרדנטין. הנה לפי מה שתרגם יונתן בן עוזיאל
נראה שקרדנטין הוא אחד ממיני ע"ז. וכן מצאתי כתוב
באחד מספרי בעלי העיון שנמצא בהגדה שהיו מסתכלים באורים ותומים כדרך שהאצטרוגלין מסתכלים במזלות.
והנה הענין מבואר אצלי לפי הדרך שבארנו, כי בדרך שהאצטרוגלין שהם הוברי שמים מביטים במזלות, כן היו הסתכלותם באורים ותומים על פי ה' לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף טז:</h2>
המצוה ק"ו. [סהמ"צ עשין קי"א, רמב"ם טומאת צרעת פי"א] לשון הר"ם צוה המצורע בגלוח והוא הטהר[ה] השניה לו כמו שנתבאר בסוף נגעים [פי"ד] והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד ט'] והיה ביום השלישי [צ"ל השביעי] יגלח וגו'. וכבר קדם לנו [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג] אמרם [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים. וכ[א]ן אבאר לך מה הסבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה, והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה [סהמ"צ לר"מ מצוה ע"ז] ולא עשינו זה בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת [שם מצוה צ"ג], וזה שהמצורע אין הקשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית העולה מתגלחתו זולת התכלית העולה מהבאת קרבנותיו, וזה שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ובששי מנזירות [נזיר מ"ד ע"ב] אמר מה בין נזירות למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו כלומר הנזיר, והמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה יטהר מליטמא כשרץ [ונשמט כאן מחה"ד, כמו שהתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים כמו שהתבאר שם והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ] הן הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו ישלים כפרתו כשאר מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו [סהמ"צ שם עשין ע"ה] אמרם ז"ל [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הם, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא שכללו ר"ל תגלחת והבאת קרבנותיו יתיר לו שתיית היין, ולא יספיק מהם דבר בלתי דבר, אך תגלחת נקשרת בקרבן והקרבן נקשר בתגלחת, ובכללם תעלה התכלית האחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ואסורים עליו בימי הנזירות. ובששי מנזירות [נזיר מ"ו ע"א] אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא יעלו לו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [בתוספתא לא מצינו והובאה בנזיר ט"ו ע"א] התבאר ג"כ שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כלו. והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד ויקריב קרבנותיו כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם שקורין הבאת הקרבנות תגלחת, ובבאור אמרו במשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר. הנה נתבאר לך שתגלחת תפול עליה הבאת הקרבן והעולה בזה היותה חלק ממנה כמו שבארנו, ובכללם יסתלק משפט הנזירות וישתה הנזיר יין אם כן הוא מתלמוד המצוה כמו שבארנו במה שקדם ע"כ. וענין תגלחת המצורע, לפי שכל מותר שבו הוא מעופש לכך צריך שיתגלח, ואחר שיתגלח נטהר במקצתו שאינו מטמא כשרץ, והכונה בזה מבוארת. אמנם עדיין הוא מחוסר כפרה, שאין הכפרה אלא בהבאת קרבנותיו, וענין הקרבנות וטהרתו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים נתנו רבותינו קצת טעם, באמרם [ערכין ט"ז ע"ב] הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבנו פטיט. וזה להעיר כי מי שלא ישמר בדבורו הנה הדבור בו אינו אלא כצפצוף העופות. אמנם היות האחת משולחת באר בו הא"ע [לויקרא ט"ז ח', ועי' רמב"ן ויקרא י"ד ד'] טעם כטעם שעיר המשתלח, שהכונה בו למחות רושם החולי או החטא ולהשכיחו. ואפשר שלזאת הכונה גם כן היה שוחט הברורה [תו"כ מצורע פ"א ה"ב] וקוברה לפניו [נגעים פי"ד מ"א]. ויש מי שאמר ששתי צפרים אחד רמז לנפש החיונית ואחד רמז לנפש המשכלת, והיה הברורה להורות כליון הגוף, והאחד היה משלח רמז לנפש המשכלת אשר תשוב לאלקים. אמנם עץ ארז ואזוב כבר רמזו בו רבותינו טעם באמרם [תנחומא מצורע ג'] מפני שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. וברבה רבתי פרשה ז' וידבר על העצים [מלכים א' ה' י"ג] זה חם וזה קר, ד"א מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר. אמר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, אלא רמז על אדם שמגביה עצמו כארז לוקה בצרעת וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא באזוב. וענין תולעת שני יש מי שבאר [רש"י ויקרא י"ד ד', החינוך מצוה קע"ג] זה לפי הוראת הלשון שיחשוב עצמו כתולעת ולא איש. ויראה לי, כי שני תולעת מורכב מן הצבע שמורה הגבהות ומשם "תולע" שמורה שפלות, והוא כעץ ארז ואזוב. או אפשר שכל הוראתו לפי הצבע. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"א וכסף משנה שם] שהיה מביא מזרק חרס וכו' ונותן לתוכו רביעית מים חיים וממצה לתוכו דם השחוטה, ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אפשר שמזרק חרס רומז על החמר ורביעית מים על הנפש המשכלת ודם השחוטה שבתוכו על החיונית ועץ ארז ואזוב ושני תולעת לכונה שכתבנו.
האזהרה ש"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ב, הל' דעות פ"ו ה"ה] הוזהרנו מלשנאת קצתנו לקצתנו. והוא אמרו [ויקרא י"ט י"ז] לא תשנא את אחיך בלבבך, ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ח] לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אבל אם הראה לו השנאה אעפ"י שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אבל הוא עובר על [ויקרא שם י"ח] לא תקום ולא תטור, ועובר על עשה גם כן והוא אמרו [שם] ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא גדול מכלן, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת, כי השנאה בלב היא מחליי הנפש הרעים הגורמים מיתתה שחושב מחשבות און ימנעוהו ממחשבות האמת גם תבואהו שישתדל להזיק בגופו ובממונו ואם השנאה היא מצד שחטא לו חברו עובר על מצות עשה כשלא הוכיחו על הדבר ההוא, שכבר נצטוינו בזה מאמרו הוכח תוכיח. ואם היא שנאת חנם זה ידוע שזה חלי רע בנפש אין כמותו. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו לא חרבה ירושלם אלא מפני שנאת חנם. וזה אמת מבואר שהיא מביאה לידי חרבן הגוף והנפש ושנאה זו לא תנצל מאחת משתי סבות, או היא מתכונה רעה בנפש כמו שימצא בבעלי השחורה ישנאו אותה, או היא מצד הקנאה וכל אחד חולי גדול בנפש גם תעשה רושם גדול בגוף, שהמדות עושות רושם בלחות. וכבר ידעת מאמרם הצודק [אבות פ"ד מכ"א, פדר"א פי"ג] הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם. אמנם מי שיקנא במעלת חברו זהו שיאהב את עצמו לא שישנא חברו, ר"ל התועלת שישתדל להדמות לו, וזה אמרו [ב"ב כ"א ע"א] קנאת סופרים תרבה חכמה.
המצוה ר"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ה, הלכות דעות פ"ו] צוינו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולהזהירו מזה בדברים ולביישו ואין לאיש ממנו לומר אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי מה לי דינו עם אלקיו זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נניח זולתנו מאומתנו לחטוא. ומי שהשתדל לחטוא יתחייב כל איש ואיש ממנו לביישו ולמנעו, ואעפ"י שלא נתקבלה לנו עדות שיתחייב לענשו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ד'] הוכח תוכיח את עמיתך ובכלל מצוה זו גם כן שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיריע קצתנו לקצת ולא נטור ולא נקבע לו עון בלבנו, אבל צונו להוכיחו בדברים עד שלא ישאר דבר בנפש[נ]ו עלי(נ)ו. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוזר ומוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא [שמות כ"ג ד']. וכבר בארו חכמים שזאת המצוה מחוייבת לכל איש, ואפילו מן הנקלה לנכבד שהוא חייב להוכיחו. ואפילו יבזהו ויקללהו לא יתרשל, ולא יסתלק מלהוכיח עד שיכהו. כמו שבארו המקבלין ע"ה ואמר עד הכאה [ערכין ט"ז ע"ב, רמב"ם שם ה"ז], ע"כ. ומצוה זו יש בה הערה גדולה ותקון לגוף ולנפש, כשנוכיח העוברים להורות להם הדרך הישרה. לפיכך כל מי שיש בו למחות ואינו מוחה נתפש בעונו [שבת נ"ד ע"א, רמב"ם שם]. כי ידוע הוא שהוא חוטא לנפשו, ואמר הנביא ואתה כי לא הזהרתו הוא בעונו ימות. ודמו מידך אבקש. והכונה בזה מבוארת במה שכתבנו. וזה מבואר שיש בזה שלמות ותועלת למוכיח שיזדרז נפשו לפעולות הטובות, והמטים עקלקלותם יטרידו השלמים טרדה. מביאה היזק לגוף ולנפש. וכן המוכיח מי שירע לו ולא יקום ולא יטור אין ספק שהועיל לו, גם הועיל לעצמו בהעביר ממנו הכעס והמשטמה אשר היא מן החלאים הרעים שבנפש שימיתנה. ולמוכיח ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
<h2>דף כד:</h2>
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
<h2>דף כה:</h2>
המצוה רל"ג. לר"מ [סהמ"צ עשין רל"ג, הלכות עבדים פ"ד] צוינו לישא אמה העבריה אדוניה אשר קנאה, או בנו, וזאת היא מצות יעוד [קדושין י' ע"ב, י"ט ע"א]. ובבאור אמרו [בכורות י"ג ע"א] מצות יעוד קודמת למצות פדיה אמרו ית' [שמות כ"א ח'] אשר לא יעדה והפדה. ודע שדין עבד עברי ודין אמה העבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט ע"א וש"נ, רמב"ם שמיטה ויובל ה"ט].
<h2>דף כח:</h2>
המצוה קל"א. [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ז רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י] לשון הר"מ צוינו לתקוע שופר בעשירי מתשרי מזאת השנה ולקרא דרור בכל הארץ לעבדים, וכן להוציא כל עבד לחרות בעשירי בתשרי, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ט'] והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואומר [שם שם י'] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. וכבר נתבאר [כ"ו ע"ב] שהיובל שוה לר"ה לתקיעות שופר ולברכות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה [ל"ג ע"ב והלאה], וידוע בזאת התקיעה ביובל אמנם הוא לפרסם הדבר, ושהוא מין מן ההכרזה. והוא אמרו וקראתם דרור בארץ, ואין ענינה כענין תקיעת שופר ראש השנה כי אותה [תקיעה] היא זכרון לפני ה' [ויקרא כ"ג כ"ד] וזאת להוציא העבדים [שבת קל"א ע"ב] כאשר בארנו.
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
האזהרה ק"י לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"י, הל' ערכין וחרמים פ"ו] הוזהרנו מלמכור הקרקע שהחרימוהו בעליו ואפילו לגזבר שהוא פקיד ההקדש, והוא אמרו [ויקרא כ"ז כ"ח] כל חרם לא ימכר ולא יגאל. וזה החרם אמנם הוא מדבר בסתם חרמים.
האזהרה קי"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"א, פ"ו מהל' ערכין ה"ד] הוזהרנו מלפדות סתם חרמי הארץ גם כן, והוא אמרו [ויקרא כ"ז כ"ח] כל חרם לא ימכר ולא יגאל. ולשון ספרא [תו"כ בחוקותי פי"ב ה"ד] לא ימכר ולא יגאל לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו, או יכול אע"פ שפירש לה' ת"ל הוא. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו, ר"ל שדה חרמים במסכת ערכין [כ"ח ע"ב], ושם נתבאר ששדה חרמים לכהנים. ושם נאמר חרמי הכהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים כתרומה, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית [שם] שפסוק לא ימכר ולא יגאל נאמר על סתם חרמים שהוא לכהנים. אמנם חרמי הקדש והוא שיפריש ויאמר הרי זה חרם לבדק הבית או חרם לשמים נפדין בשוויהן ויפלו הדמים לבדק הבית. ואעפ"י שמשפט הכתוב שנאמר בו לא ימכר ולא יגאל נראה שסתם חרמים לשם. והוא אמרו כל חרם אשר יחרים איש מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר שחל על קדשים, וכן דרשו רבותינו [שם כ"ט ע"א, רמב"ם ה"ה] כי אמרו כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר [במדבר י"ח י"ד] כל חרם בישראל לך יהיה. והכונה בסתם חרמים לכהנים לפי שאין להם חלק ונחלה רק מן הדברים המיוחדים לשם ומפני שהוא חלקם ונחלתם לא יהיה נמכר ולא נגאל. ובאה הקבלה האמתית [ערכין כ"ח ע"א וע"ב, רמב"ם ה"ה] שהמחרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה. החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר וזה בזמן שבית המקדש קיים, ומי שהחרים מטלטלים סתם בזמן הזה נותנן לכהנים שבאותו מקום. החרים שדה בארץ ישראל סתם או שפרש לכהנים אינו חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים קרקע בחוצה לארץ הרי הוא כמטלטלים בארץ ישראל ונותנן לכהנים. והכונה בזה שבזמן המקדש שהיובל נוהג שדה חרמים לכהנים כשדה אחוזה לישראל. אמנם בזמן שאין בית המקדש קיים אין שדה אחוזה לישראל ולא שדה חרם לכהן. אמנם אמרם שהקרקע בחוצה לארץ כמטלטלים בארץ ישראל זה מבואר. ואמרו מכל אשר לו, דרשו רבותינו [שם כ"ח ע"א, רמב"ם פ"ו ה"ב] ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם. ואדם נאמר על עבדיו ושפחותיו הכנעניים, אמנם עבדיו העבריים אינן בכלל חרם. אמרם ולא כל אשר לו שלא יבזבז אדם כל ממונו ואפילו לשמים [שם ורמב"ם פ"ח הי"ג].
המצוה קל"ח. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ה, רמב"ם הלכות ערכין פ"ו] לשון הר"מ צוינו בדיני חרמים, והוא שכל מי שהחרים דבר ממה שיש לו בו קנין ויאמר הרי זה חרם יתן אותו דבר לכהן, אלא א"כ יבאר ויאמר לה', ואז יהיה לבדק הבית, מפני שסתם חרמים לכהנים [ערכין כ"ח ע"ב, נדרים י"ט ע"ב], וזה אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' והעריכו [שם שם י"ד]. והיות סתם חרמים לכהנים ראיה כאמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"א] כשדה (יחרם) [החרם] לכהן תהיה אחוזתו. וענין החרם הוא בצד מה כענין הבכורות והמעשרות, ולזאת הכונה בא ענין החרם אחר פסוק [שם שם כ"ו] אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו'. ואחר ענין החרם בא פסוק [שם פסוק ל"ג] וכל מעשר הארץ וגו', ר"ל שהוא כענין הבכורות והמעשרות, בצד מה שהבכורות והמעשרות לה' ולמכוון בהם כמו שנתבאר במקום המצוה, כן מה שהוא חרם והפסד אצלו הוא בהויתו לה', וכל מה שהוא מיוחד לזאת הכונה נתן לכהנים שהם משרתי ה'.
<h2>דף כט.</h2>
המצוה קי"א. דין ערכי בהמה [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ו, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה]. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז י"א—י"ד] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' ואם גאול יגאלנה ויסף חמשיתו על ערכך. ובתחלת העיון יראה בענין פדיון זה דבר בלתי ראוי, כי בעל הבהמה אחר שהבהמה היתה שלו היה ראוי שנקל בפדיונו, ודי אם יתן בפדיון כפי אשר יעריך הכהן, והתורה החמירה עליו, כי כשאחר פודהו נותן כערך הכהן, וכשהבעלים או אשתו או יורשיו פודין מוסיפין חומש [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] ויראו לי בזה שתי כונות, האחת, שלבעל הבהמה אליו כהקדש, לפיכך כשיהנה צריך שיוסיף חומש. והשנית והיא היותר נראת לי כי ברוב כל מעריך יעריך על פי בעל דבר והוא ימעט בערך כל מה שיוכל, וגם המעריך יורה התר אחר שהוא המקדיש להקל בפדיון מפני שהוא יודע ערכו, ואפשר שלא יעריכו לפי שוויו, לפיכך אמר שיוסיף חומש, כי עד חומש הוא אפשר שיטעו עצמם. ואין ספק שהבעלים לא ישימו דבר תוספת חומש על הערך, אבל יפחתו עכ"פ מן הערך עד שיגיע עם החומש לכדי שוויו, והתורה לא רצתה שיוכל כל אדם למעט הקדשו, אבל ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל' ג'].
המצוה קי"ב. דין ערכי בתים [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ז, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה] שנאמר [ויקרא כ"ז י"ד—ט"ו] ואיש כי יקד(י)ש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו', ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. כונת ערך ככונת ערך של מעלה [מצוה קי"א].
המצוה קל"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"מ, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א וה"ב] לשון הר"ם צוינו למנות השנים מעת משלנו על הארץ ומלכנו בה שבע שבתות שנים עד שנת היובל, וזאת המצוה ר"ל ספירת שני השמטה, מוטלת היא על ב"ד [תו"כ בהר פ"ב ה"א, רמב"ם שם ה"א] ר"ל סנהדרי גדולה, שהם הם המונים שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העמר, והוא אמרו [ויקרא כ"ה ח'] וספרת לך שבע שבתות וגו' ולשון ספרא [תו"כ בהר פ"ב ה"א] יכול יספור שבע שמטין זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע פעמים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ר"ל שזאת המצוה לא יעלה לנו איכות עשייתה אלא משני כתובים, והוא שנמנה השנים כפרטן ונמנה השבועים עמהם ג"כ. ואחר שאמר שזה הענין לא יעלה בידינו אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח, כי אלו היו שתי מצות ר"ל מנין שנים ומנין שמטין, לא אמרו עד שיאמרו שני כתובים, שכן הוא השתי מצות משתי כתובים הן למודות, וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה. אמנם יאמר לעולם הא עד שיאמר שתי כתובים ממצוה אחת לא תשלם ידיעת דינה אלא משני כתובים, כמו הבכור שבא בו [שמות ל"ד י"ט] כל פטר רחם לי, שהכתוב מורה בפרט שהבכור לה' בין זכר בין נקבה, ובא כתוב אחר [שם י"ג י"ב] הזכרים לה', והורה זה הכתוב בפרטו שכל זכר לה' בין בכור פשוט, ומשני כתובים עלה בידינו ענין המצוה שהוא בכור זכר, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר.
האזהרה ק"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ז, תמורה פ"ד הי"א] הוזהרנו מלשנות הקדשים מקרבן לקרבן. כמו שיהיו שלמים ונשיבם אשם, או אשם ונשיבם חטאת, שזה וכיוצא בו בלא תעשה. והוא אמרו בבכור בהמה [ויקרא כ"ז כ"ו] לא יקדיש איש אותו [ובא בקבלה] הקדש מזבח [ערכין כ"ט ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פרשה ח' ה"ג] אין לי אלא בכור, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש [אותו], רומז אל אמרו אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. כאלו יאמר כל אשר יביא איש לה' בבהמה לא יקדוש קדושה אחרת אבל יניחנו על עניינו, ע"כ. הכונה באזהרה זו כי אם היה יכול לשנות מקרבן לקרבן אחר. אולי נדר או התנדב שלמים או קרבן אחר ואם יתחייב בקרבן או יהיה דעתו להתנדב ישים שם הקרבן ההוא על הבהמה שכבר היתה קדשים. ויעיד על זה הענין שבו הוזהרה והוא הבכור, כי בכור הוא קדוש מעצמו, ולפעמים יתחייב בעל הבכור בקרבן אחר אז ירצה להקריבו ויפטור עצמו בדבר שהוא קדוש.
המצוה קע"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ע"ט, הל' בכורות פ"א] צוינו בקדוש בכורות, ר"ל, הפרישם והוציאם למה שיתחייב שיעשה בהם. והוא אמרו [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. וכתוב בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והיא המצוה אשר אנחנו מדברים, ואומר' [דברים ט"ו י"ט] כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך. ומשפט [זבחים נ"ה ע"ב, רמב"ם שם ה"ב] בכור בהמה טהורה הוא שינתן לכהנים שיקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת בכורות, ונתבאר בסוף מסכת חלה [פ"ד מי"א] שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ. וכתוב בספרי [דברים פיס' ק"ו] יכול יהא אדם מעלה בכורות בחוץ לארץ ת"ל [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות. הנה נתבאר לך שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ הן יהיה בית המקדש בנוי, או יהיה כמו שהוא כזמננו זה חרב בעוננו כמו מעשר דגן. וזאת המצוה לא תתחייב לנשים [קטע זה כנראה טעות הוא ובכל הספרים אינו, וכנראה שזה שרבוב מתוך המצוה הבאה], ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בפסוק [במדבר ח' י"ז] כי לי כל בכור, וכבר בארנו במצות אכילת הפסח [מצוה נ"ו] הכונה במכת בכורים, וממה שכתבנו שם יתבאר לך אמרו כי לי כל בכור עם הכונה גם כן שכל ראשית נתן לה' כגון בכורות ותרומות וחלה ומנות שהן ראשית כמו שנתבאר במקומם, והענין בענין הראשית שנתן לה' להיות לו דבקות עמו בראשית הקנינים ויזכור ה' בראשית כל קניניו, ויתעורר שהכל מאתו, עם הכונה גם כן בהפרישו כל קניניו לשם, להערה שה' הוא ראשית לבעל חי הוא קאו וראוי ליקרב כמו שבארנו במעשר בהמה [מצוה קע"ה] לכונה שכתבנו. לפיכך היו מקריבין האמורין מן הבכורות והשאר נאכל לכהנים. ומה שאין הבכור נוהג בחוץ לארץ כמעשר בהמה, כי עקר הבכורות והראשיות הוא לתת לכהנים ועקר ישיבתם היתה בארץ ובירושלם, ויהיה בדבר טורח גדול להביאם בארץ. אמנם מעשר בהמה שהיה נאכל לבעלים היה מעלהו עמו כשהיה עולה לרגל, ולא היה עליו לטרח מאכל שהוא נאכל לבעלים. גם שאם יהיה נוהג בח"ל אולי יבא לידי תקלה מצד רחוק המקום שיאכלו אותו תם, ויהיה בזה חלול הקדשים למכוון בהם. הלא תראה שבמעשר בהמה גזרו שלא יהא נוהג אלא בפני הבית, כדי שלא יאכלנו שלא במומו. ומה שנוהג מעשר בהמה אפילו שלא בפני הבית מן התורה, שבכל יום אנחנו מקוים לישועת ה' יבנה בית המקדש ונעלה ונראה לפניו. ומפני שבכור בהמה טהורה היו מקריבים ממנו האמורין להערת הראשיות כמו שבארנו לפיכך כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה [בכורות י"ג ע"א], מה שאין כן בבכור אדם ובכור בהמה טמאה כמו שאבאר. ולמען יגיע ליד כהן דבר הראוי אמרו רבותינו [משנה בכורות כ"ו ע"ב] שישראל מטפל בבכור משנולד שלשים יום לדקה וחמשים יום לגסה.
<h2>דף כט:</h2>
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף ל:</h2>
ואחר שבארנו אותם שאין להם חלק לעולם הבא נבאר מה שיראה מקצת פסוקי התורה אשר לפעמים יהיה עון גדול, עד שיהיה ענשו מה' ימנע ממנו דרכי התשובה, כמו שבאר הר"ם בפ"ח מהקדמות מאבות. וענינים אלו נאמין כשאר הדברים הנופלים בעניני האמונה שאין לנו חקירה בידיעת עצמות השם, שהוא ורצונו וידיעתו הכל אחד. ומה שצריך שיתבאר בו שטבע העברה הוא המחייב המנע התשובה אבל ה' לא יחפוץ במות הרשע כמו שאמר [יחזקאל י"ח ל"ב] הנביא כי לא אחפוץ במות רשע. ודבר זה ר"ל שטבע העברה מחייב, זהו שרמזו רבותינו במדרש תלים [שוחר טוב מז' א' כ"ב] א"ר פנחס כל מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור ואין לו מחילה עולמית. וכן אמרו [יומא פ"ו ע"ב וש"נ] כל מי שעבר עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
ולפי זה הדרך יתבאר לך מה שנאמר בענין פרעה [שמות
י' א'] כי אני הכבדתי את לבו, שטבע העברה היה מחייב אותו המנע התשובה כמו שנראה מהספור שבא בענין
פרעה, כי הוא היה כופר במציאות ה' ובנפלאותיו, והיה קורא החרטומים, ואין ספק שהוא היה מסבב לעצמו המנע התשובה, ואם מלות הפסוק יורו שההמנע מאת ה', ה' היודע ועד ידע שבחירת הרע וטבע העברה הוא שיכריחנו שלא ישוב, והוא מיוחס לה' מפני שברא האדם בעל בחירה ורצון, אם כן יאמר ה' אני שמתי בטבעו שלא ישוב. ולפי זה הדרך יתבאר ג"כ מאמר ישעיה באמרו [ישעיה ו' י'] השמן לב העם הזה. ובמעט עיון יתבאר כי אמרו השמן לב העם הזה פן יראה בעיניו, כמאמר [בראשית ג' כ"ב] פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כמו שבארנו בעמוד הבחירה. ואין צריך להאריך בענינים אלו כי אלו הספורים הם כשאר הספורים הנבואיים שנאמרו בלשון בני אדם, והמשכיל יבין המכוון בהם.
<h2>דף לא.</h2>
המצוה קי"ב. דין ערכי בתים [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ז, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה] שנאמר [ויקרא כ"ז י"ד—ט"ו] ואיש כי יקד(י)ש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו', ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. כונת ערך ככונת ערך של מעלה [מצוה קי"א].
המצוה קל"ב. [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ח, רמב"ם שמיטה ויובל פי"א] לשון הר"מ צוינו להשיב הקנינים המכורים בזאת השנה לבעליהן ולהוציאן מתחת יד הקונים בלא דמים, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ד] ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. ובאר לנו שזאת הגאולה תהיה בר"ה [צ"ל בשנה הזאת] ואמר [ויקרא כ"ה כ"ד] בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכבר באר הכתוב בזאת [שם כ"ה כ"ז] המצוה איך יהיה דין המוכר עם הקונה כשירצה לפדות את ארצו המכורה קודם בא שנת היובל. ובאר ג"כ שזה דין מיוחד בארצות שהם חוץ לחומת העירות, ושהבתים הבנויים בשדות אחר שלא נבנו בתוך החומה שיהא דינם כדין השדות והגנות בשוה, והם בתי החצרים אשר [צ"ל אמר בהם, ויקרא כ"ה ל"א] בהם על שדה הארץ תחשב גאלה תהיה לו וביובל יצא, ע"כ. וכבר בארנו [מצוה קל"א] ענין היובל וכונתו, ובמעט עיון יתבאר לך כל עניני הדינין הנאמרים ביובל בעניני בתי ערי חומה ובתי החצרים ושדה הארץ. וקריאת הדרור היה עד יום הכפורים שהיו יום המחילה, ולכונת ההערה שבו כמו שבארנו [שם]. ואעפ"י שעקר התקיעה היתה לפרסם הדבר, שיש בו הערה ג"כ, ויורה על זה שביום הכפורים של יובל היו אומרים מלכיות זכרונות ושופרות [ר"ה כ"ו ע"ב]. ובמצות תקיעת שופר [מ"ע קנ"ט] נבאר הכונה במלכיות זכרונות ושופרות, והכונה בזה שעקר החירות והישיבה בארץ ולשוב איש אל אחוזתו הוא כשיקבלו ה' למלך עליהם עם תרועת השופר, כדרך [תהלים ב' י"א] עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.
המצוה קפ"ג. לר"ם [סהמ"צ עשין קל"ט, שמיטה ויובל פי"ב] צוינו להיות פדיון הקרקעות המכורות תוך חומות המדינה עד סוף שנה בלבד, ואחר השנה יקומו לקונה ולא יצאו ביובל. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ט] ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. וכונת הפדיון תוך שנה, זה מבואר שהוא דרך היושר וטוב סדר בני אדם ולמנוע כל קנאה ואיבה, אמנם משעברה שנה כבר החזיק זה בקנינו ויקשה לו אם יצא מתחת ידו. ואין לבתי ערי חומה דין יובל, ר"ל, שיצאו ביובל [עי' ערכין ל"א ע"א ורמב"ם שם ה"ט] כי מה שירצו מן השדות שהוא דבר עומד קיים, הוא שחוזר לבעלים ביובל כדי שישובו איש לאחזתו, ואין זה הענין בבתים הבנויים בתוך העיר כי זה מעשה אדם וקניניו. אמנם בתי החצרים שהם בשדות דינן כדין השדות [ערכין ל"ג ע"א רמב"ם ה"י] וזה מבואר.
<h2>דף לב:</h2>
המצוה קל"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"מ, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א וה"ב] לשון הר"ם צוינו למנות השנים מעת משלנו על הארץ ומלכנו בה שבע שבתות שנים עד שנת היובל, וזאת המצוה ר"ל ספירת שני השמטה, מוטלת היא על ב"ד [תו"כ בהר פ"ב ה"א, רמב"ם שם ה"א] ר"ל סנהדרי גדולה, שהם הם המונים שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העמר, והוא אמרו [ויקרא כ"ה ח'] וספרת לך שבע שבתות וגו' ולשון ספרא [תו"כ בהר פ"ב ה"א] יכול יספור שבע שמטין זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע פעמים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ר"ל שזאת המצוה לא יעלה לנו איכות עשייתה אלא משני כתובים, והוא שנמנה השנים כפרטן ונמנה השבועים עמהם ג"כ. ואחר שאמר שזה הענין לא יעלה בידינו אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח, כי אלו היו שתי מצות ר"ל מנין שנים ומנין שמטין, לא אמרו עד שיאמרו שני כתובים, שכן הוא השתי מצות משתי כתובים הן למודות, וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה. אמנם יאמר לעולם הא עד שיאמר שתי כתובים ממצוה אחת לא תשלם ידיעת דינה אלא משני כתובים, כמו הבכור שבא בו [שמות ל"ד י"ט] כל פטר רחם לי, שהכתוב מורה בפרט שהבכור לה' בין זכר בין נקבה, ובא כתוב אחר [שם י"ג י"ב] הזכרים לה', והורה זה הכתוב בפרטו שכל זכר לה' בין בכור פשוט, ומשני כתובים עלה בידינו ענין המצוה שהוא בכור זכר, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר.
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
<h2>דף לג:</h2>
האזהרה רכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ח, שמיטה פי"ג ה"ד] הוזהרנו מלמכור מגרשי הלויים והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה ל"ד] ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ואתה יודע לשון התורה [במדבר ל"ה ב'—ה'] כשינתן ללוים ערים ומגרש ושדה מגרש ר"ל אלף אמר מגרש ואלף אמה חוצה להם לשדות וכרמים כמו שנתבאר במסכת סוטה [כ"ז ע"ב]. ובאה האזהרה ללוים שלא לשנות אלו הגבולים שלא ישיבו העיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה, והוא אמרו לא ימכר. ובאה הקבלה שענינו לא ישונה [ערכין ל"ג ע"ב], ע"כ. ולמען נעמוד על קבלת רבותינו שבארו לא ימכר לא ישונה, נביא הנה הפסוקים עם לשון ההלכה. [ויקרא כ"ה ל"ב—ל"ד] וערי הלויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים ואשר יגאל מן הלויים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם וגו', ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם. ואמרו בערכין [ל"ג ע"ב] פ' המוכר שדהו בשנת היובל אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. א"ר אלעזר בד"א בערי הלויים אבל בערי [ישראל] עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, דכולי עלמא מיהת בדלוים לא משנינן, מנא הני מילי א"ר אלעזר דאמר קרא ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר אלמא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזדבן, אלא מאי לא ימכר לא ישונה. ובסיפרי [צ"ל ספרא בהר פ"ו ה"ד] אמרו וערי הלויים בתי ערי אחוזתם מה ת"ל לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים יכול אף בעבדים ובשטרות ומטלטלים ת"ל בית ועיר אחוזה. מביאור סיפ' למדנו שנכלל גאולת עולם בית ועיר ואחוזה. ולמדנו ששדה מגרש נמכר, אם כן אמרו לא ימכר ענינו לא יעשה בו ענין המכירה שהוא שנוי, והכונה בו כדי להעמיד העירות על מתכונתן, כי אלו היו יכולים לעשות שדה מגרש או מגרש שדה או מגרש עיר היו המקומות בלתי ראוים לישוב, ומאשר אין להם עירות אחרות צריך שיעמדו על מתכונתם.
